קשת בשמי חולתה צילמה גלי הדרי

איך הגעתי לחולתה- כתבה חיה גרשוני

 

נכתב לכבוד קבלת כתת שפירית לחברות ע"י חיה גרשוני






 

 
 

 

נתבקשתי ע"י חברים לספר איך נתקבלתי בזמנו לחברות.

פשפשתי בעברי והנה יש לי חדשות בשבילכם: התברר לי להפתעתי, שלמעשה לא נתקבלתי אף פעם לחברות רשמית בקיבוץ, ולולא פחדתי להסתכן, הייתי מציעה מועמדותי במעמד חגיגי זה הערב.

והנה לפניכם סיפור המעשה:

כשהגעתי לארץ בשנת 1938- חלוצה ירוקה – נשלחתי עם עוד כמה צעירים כמוני לקבוצת הנוער העובד הראשונה, שנאחזה כמה שנים לפני כן בפרדסים ע"י רחובות והקימה שם מחנה אוהלים וצריפים בודדים.

בעיננו זו כבר היתה קבוצה ותיקה וחבריה, בני 25, 26, זקנים ומיושבים בדעתם.

אחרי כמה חודשים של עבודה במשתלה ולסירוגין, בניפוץ ערימות חצץ וזיפות כבישים ברחובות, ואחרי שעשיתי הכרות ראשונה עם בני הארץ מהמחנות העולים והנוער העובד שקיבלו הכשרתם בנען והתכוונו להקים קיבוצים חדשים בארץ, פנה אלי המזכיר שאתקבל לחברות באסיפה הקרובה, ביחד עם יתר החברה שעלו אתי ארצה.

נדברנו בינינו והחלטנו פה אחד לדחות מועמדותינו, והנימוקים בודאי מזכירים לכם משהו והם: שעדיין לא נקלטנו, שהחברה בנען מסתגרת וזקנה, שאנחנו מחפשים עדיין אתגרים וקרוב לוודאי שנרצה להצטרף לקיבוץ צעיר שיעלה על הקרקע.

יש לציין שהמזכיר הפעיל עלינו לחץ תנועתי ואמנם, חלק נכנע והתקבל לחברות בנען, ואילו אני עמדתי בכל תוקף על סרובי, בין היתר ושוב אני מזכירה לכם משהו – היו לי גם תכניות אישיות.

הסתכלתי סביבי ונוחכתי לדעת שבתולה בת 20 שוב איננה תופעה מקובלת, החלטתי לחפש חתן בהזדמנות ראשונה. מה גם שבחורים שמצאו חן בעייני היו ברובם תפושים ואבות לתינוקות.

 ואמנם כשבאו והציעו לי לצאת להדרכה בנוער העובד קפצתי מיד על המציאה, בלב חפץ נטשתי את המיטה באוהל, השארתי בנען לפי הנוהג המקובל את כל המטלטלין שהוריי הכינו לי באהבה לפני עלותי ארצה כולל: מעילים, שמלות, תריסר סדינים וציפות ועוד...

מצויידת בסרפן שחור, שני זוגות מכנסיים קצרים וחולצה כחולה, אמרתי שלום לחברים ויצאתי לקומונה בחיפה.

כפי שידוע לכם התגלגלתי משם הנה למען האמת לו הייתי יודעת לאיזה חור אפול, יתכן והייתי שוקלת פעמיים אם לנטוש קו בטוח כנען.

אך כאמור הייתי צעירה ותמימה, הלכתי שבי אחרי סיפורי בן זוגי על נופי הגליל והחולה ועל חבריו הדייגים.

אופטימית ארזתי את מעט המטלטלין והגעתי לחולתה.

 

פה עלי להתוודות שלפני שבאתי להשתקע בחולתה, כבר ניסיתי בזמנו בחוויה טראומטית מהמקום הזה, שמחוסר ברירה דחקתי אותה לתת ההכרה.

אני שייכת לדור שלא התלבט בנושא זכותנו על הארץ, אדרבע בבואי ארצה הייתי בטוחה שהארץ מחכה לי, וכל השליחים שעבדו בזמנו ב"החלוץ" הפולני וכן אלה שדבריהם קראתי בצמא ב"קובץ  הקיבוץ המאוחד" ו"דברי הפועלות" הם ידידיי האישיים ומצפים לביקורי. לכן- לפני שהשתקעתי בנען שוטטתי כמה שבועות בשבילי הארץ, כשאני נוסעת מקיבוץ לקיבוץ להגיד שלום ולהביא את דבר התנועה מחו"ל.

כך ביקרתי בקיבוצים רבים, והנה באחד הימים הגעתי לאילת השחר להגיד שלום לזאב פינשטיין ורעייתו אותם הכרתי מפולין.

לפנות ערב יצאתי בדרכי לכפר גלעדי, בחכותי לטרמפ נעצרה לידי משאית קטנה והנהג בחור צעיר ונחמד שאל לאן פניי מועדות.

מן ההסבר שקיבל הבין מייד שלפניו אקסמפלר שמן הראוי להביאו הביתה, לשעשע את החברה...

אחרי ששיכנע אותי שלא כדאי לחכות לטרמפ בחשיכה, לקח אותי לקיבוצו והפקיד אותי בידי חבורה עליזה של בנות שהגיחו לקראתי בפיג'מות מחדרים שונים.

לימים התברר לי שהנהג היה אורי ולובשות הפיג'מות פשוט חלו בקדחת.

הביאו אותי למין מועדון קטן ופשטו עליי מכל הצדדים עם דברי מתיחה ובדיחות של דייגים יחפים שמאוחר יותר הסתבר לי שהם שייכים לסגנון המקום ותרבותו, עם הזריחה ברחתי מהמקום כל עוד נשמתי בי והשתדלתי לשכוח את האפיזודה הלא נעימה הזו.

קבלת הפנים לה זכיתי בבואי לכאן אחרי כמה שנים בבואי להשתקע כאן, היתה קרירה בהחלט ובעיקר דחה אותי המין היפה. האכזבה מהבחירה יקירם היתה גלויה. כנראה שהועידו בליבן לאברך שחור תלתלים אותו שלחו לתנועה בחיפה, יעלת-חן מוצלחת יותר.

זו כנראה גם הסיבה שלא קיבלנו עוגה כפי שהיה נהוג אז להכניס לכל זוג שנכנס לאוהל משפחה.

רק אחרי כמה חודשים שהקצת הריון איתו באתי, פרץ בגלוי וטפח בבטחון על פני כולם, זכינו בחצי עוגה שהיתה משותפת לנו ולצבי וטובה, איתם עברנו לגור בחדר משותף בצריף הרכבת.

גם השפה העברית שלי לא מצאה חן בעיני אנשי חולתה, היא נשמעה להם יותר מידי ביאליקית.

לגרביים קראתי פוזמקאות, למגבת אלונטית, וכשאמרתי פעם שיורם שהיה אז בין התינוקות הראשונים – זועם, זכיתי לגל של צחוקים.

שירי האידיש שלי שימשו אף הם מקור לא אכזב של בדיחות. בקיצור אל תקנאו בי.

אך כבר נאמר צוחק מי שצוחק אחרון.

ואני עם כל הצביעות הפשלתי שרוולים והחלטתי לעבור את כל המכשולים, ולהיות אחת מהחברה ואמנם, אחרי שהוכחתי שגם אני מסוגלת לשחוט כטונה ברבוטים מתחת לאזדרכת, במהירות כמעט כמו מיכאלה – שעברה את דרך היסורים קצת לפני, ללדת 4 בנים למרות שכל פעם איחלו לי בת משום מה.

לידת בת נחשבה אז לעונש.

בכל זאת הזמנים משתנים, מסתבר שלמדתי להשלים עם תליית תחתונים ומושמות דייגים לייבוש על סיר המרק הרותח, לאכול סלט פירות בצלחת משותפת עם מולקה, להכנס לסוד הרכילויות ולנבא כאחרות מי כבר בהריון ומי הולך עם מי.

קניתי לי לאט לאט את זכותי לבית הזה לראות בגידולו וביסוסו, לגמוע מרורים ואף לרוות הרבה נחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 

 

מזכירות הישוב - עודכן ב:03/04/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:03/04/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:03/04/2020
קוראים יקרים, ימים אלה מורכבים ומטלטלים ומאתגרים עבור כולנו...
מזכירות הישוב - עודכן ב:01/04/2020
דואר מגיע בימים אלו 3 פעמים בשבוע בימי א' ג' ה' את הדואר ה...
מזכירות הישוב - עודכן ב:22/03/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:15/03/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:10/03/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:05/03/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:01/03/2020
לחצו על הקישור על מנת להרשם http://https://docs.google.com/...
מזכירות הישוב - עודכן ב:26/02/2020