20200629_192824

סיפורי בגדים כתבה כרמלה בורר

לאחר דחיות רבות, סוף סוף התחלתי לטפל באיחסון בגדי החורף שלי. פתחתי את הארון,ולנגד עיני צצו כל הסוודרים, ה"סווצ'רים",המעילים - הארוכים והקצרים, המכנסיים, הגרביים החמות - כל מה שהצטבר במשך השנים ולא הוצאתי מהשימוש, כמות גדולה, גדולה מדי של פריטי לבוש.

ובעודי סוקרת את כל אלה, חזרתי במחשבותי לימי הראשונים בחולתה, למחסן הבגדים של אז, בטרם "הִתְבַּרְגַנּוּ" ונעשינו בעלי רכוש.

לחברים הראשונים של חולתה היה מחסן א' , כלומר - הכל היה של כולם. לא היה בגד פרטי.

זמן קצר לפני בוא ההכשרה שלי , הָאַיַּילְתִים"  לחולתה, נשרף מחסן הבגדים על כל תכולתו

בגלל מגהץ שנשכח בתקע החשמלי. זה השאיר את כולם במצב די דומה של חוסר כל, והיה צריך להקים הכל מחדש.

לכל חבר היו שתי חליפות בגדי עבודה - מכנסיים, חולצה,גופיה ותחתונים, וגרביים- וחליפה אחת של "בגדי ערב"- הבגדים שלאחר העבודה. גם כלי מיטה לא היו בשפע רב. בכל יום חמישי אחרי העבודה, היה החבר "זורק" את בגדי העבודה שלו לכביסה, יחד עם בגדי הערב שלבש במשך השבוע. אחרי המקלחת היה לובש בגדי עבודה נקיים, ואלה גם שימשו אותו לעבודה מיום ששי בבוקר ועד יום חמישי של השבוע הבא. מאחר שהבגדים לא היו מסומנים בשם או מספר, היתה החלוקה אקראית . לעתים היו המכנסיים ארוכים מדי , או קצרים מדי. כשהיה החבר מתלונן אצל המחסנאית היתה התשובה צפויה למדי: אם היה גדול מדי, - "זה יתכווץ בכביסה", ואם היה קטן - "זה לבטח יימתח בכביסה"....

יום ששי היה יום עמוס ביותר לעובדות המכבסה והמחסן:  בבוקר השכם כיבסו הכובסות את כל בגדי החברים - בגדי עבודה ו"בגדי שבת", ותלו אותם לייבוש. הכביסה היתה עבודה חלוצית ממש: קודם כל היו הכובסות הולכות לקושש עצים ולהדליק מדורה  - עוד לא המציאו את הסידור של מים חמים.... על המדורה הזו היו מעמידים דוד עם מי סבון,ומרתיחים את הכבסים, לאחר שקודם שפשפו אותם על קרש הכביסה. רק אחר כך שטפו, סחטו ותלו את הכביסה לייבוש.

(בתליית הכביסה עוד המשכנו גם כשהיתה לנו מכבסה כמעט מודרנית, ובסידור העבודה היה "ענף" - תליית כביסה,עם חבלים מתנייעים על גלגלת, וסככה להגנה מפני הגשם).

עובדות המחסן היו מורידות את הכבסים מהחבל, מקפלות, מגהצות את החולצות, ממיינות,   ומחלקות את הכביסה לאהלו או צריפו של כל חבר !!  חשוב לציין שהברירות לא היו רבות. עם שקיעת השמש, היינו כולנו מצווים ללבוש חולצות בעלות שרוולים ארוכים, ומכנסיים ארוכים, כהגנה בפני יתושי האנופלס, נושאי הקדחת. אלה היו יוצאים לפעילות עוקצנית מדי ערב, וכל מי שלא היו מכוסים היטב, היו מועדים לקבל קדחת - לא היו כל הנחות והטבות ! קראנו להם "בגדי קדחת". כל הבחורות שחלמו ללבוש שמלה, או להתקשט בחולצה קצרת שרוולים, יכלו רק להמשיך לקוות לימים טובים, המשטר היה חמור ביותר: בפתח חדר האוכל עמד יעקב פינצ'ובר, אביהם של עמרם, זאב, דינה ועוזי, וחסם את הכניסה בפני כל מי שלא נשמעו להוראות. אין שרוול ארוך - אין ארוחת ערב !! וכך היה עד שלקראת סוף מלחמת העולם השניה, ב1944, המציאו את  הדי די טי - חומר ריסוס קוטל יתושים, ואחת לשלושה חדשים היו כל יושבי חולתה מזיזים את מיטותיהם מהקירות, מכסים את כל מה שהיה פגיע  לריסוס, ומשאירים את חדריהם מוכנים לקבוצת המרססים שהיתה מגיעה ומרססת את הקירות, התקרה, ואת כל תכולת החדר בנוזל הנורא ההוא. אבל זה עזר ! הקדחת הודברה !

אבל כשהיינו נוסעים העירה, היתה אפשרות ללבוש משהו אחר. היתה, למשל "שמלת נסיעות":

יכולת לבוא למחסן, לבקש מהמחסנאית שמלה, וכשחזרת מהנסיעה, היתה השמלה מתכבסת, חוזרת ומשרתת מישהי אחרת ש"נסעה לחופש". כשחברתנו זהבה חלתה בשיתוק ילדים והיתה מאושפזת בבית החולים, נסעו לבקרה שם מדי פעם. כשהגיע תורי, קיבלתי מהמחסן שמלה, והגעתי לבית החולים. בעודי יושבת שם ומשוחחת עם זהבה, פנתה אלי אחת האחיות: "לא היית כאן כבר השבוע ?" ..היא לא זיהתה אותי, אבל זיהתה את השמלה....

כשהגענו לחולתה, היתה לכל אחד מאתנו "מלתחה" שהביא אתו מהבית. כל זה נכנס כמובן למחסן והיה לרכוש הכלל. הצעירים שהגיעו לארץ בעלית הנוער, היו מצויידים היטב, לפי ההנחיות שהוריהם קיבלו. לבחורים ,למשל, היו מכנסים מבד צמר משובח, שנפרמו, והפכו לחצאיות  לבחורות. המעילים של הבנות גם הם היו לנחלת הכלל. לעדנה היה מעיל, שהפך ל"מעיל נסיעות".  הוריה של עדנה גרו בחיפה. כשאמא שלה רצתה לשלוח לה משהו, היתה יורדת לרחוב הנמל, וכשהיה האוטו של חולתה מגיע, היתה מזהה את המעיל של עדנה על אחת הבנות, וידעה שהגיעה למקום הנכון !

היה לנו עדר צאן. מדי שנה, בקיץ, היו הרועים גוזזים את הצאן, ומביאים את הצמר  לשפת האגם. אדית ניסנוב , אמם של אסף, ענת ואבינועם, היתה אחראית על הטוויה. בתחילה היתה מכבסת את הצמר באגם ותולה אותו לייבוש, ואחר כך יושבת ליד הנול וטווה חוטים. היו אלה חוטים גסים, לא תמיד שווים בעביים, אבל הם שימשו אותנו תקופה די ארוכה.  חלק מהצמר , עוד לפני הטוויה, היה משמש לתעשיית שמיכות לילדים. היו מגלגלים "חבלי צמר " עבים, ואורגים שמיכות. אפשר היה להשתמש בהן רק עם ציפה סגורה ומכופתרת, כי הצמר היה ממש מגרד..

את הצמר שאדית טוותה היו מביאים למחסן, ומגלגלים אותו לפקעות. זמן לא רב לאחר בואי לחולתה הודיעו לי בסידור העבודה שאני מסודרת לעבודה במחסן. כשהגעתי למחרת בבוקר, קיבלתי זוג מסרגות עבות, פקעת צמר , ואחת האימהות  לימדה אותי לסרוג גרביים. כל הבחורים קיבלו גרביים "תוצרת בית". מגרדות, אבל מחממות... כשקצת השתפרנו, היו מוסרים את הצמר לצביעה ולא מסתפקים בצבע הטבעי, שהיה משהו בין לבן מלוכלך לחום בהיר... מהצמר הצבוע סרגו סוודרים לילדים ולבחורים. היו ילדים שסרבו ללבוש את הסוודר, "כי הוא מגרד", ובאמת גרד! כשהתברר שיש לי חבר, הוזמנתי למחסן לקבל צמר ולסרוג לו סוודר.לא הועילו טענותי שמעולם לא סרגתי - את תלמדי !  (את אותה התשובה, אגב, קיבלתי כשסידרו אותי לבישול בדרדרה ולא ידעתי לבשל - את תלמדי במשך הזמן, אמרו לי. ולמדתי..)  עד היום אני מצטערת שלא שמרנו את הסוודר ההוא, שהיה גדול, כבד מאוד - ומגרד, אבל מחמם.ׁ

( קראנו לו "דוִבִּי")..

מאוחר יותר, קנתה המחסנאית סוודרים מעודפי הצבא הבריטי. היו אלה סוודרים גדולים, בצבע חאקי, אבל מצמר נעים ורך. כאן היה מרחב יצירה בלתי נדלה. היו בחורות שפרמו את כל הסוודר , סרגו אותו מחדש לפי רצונן, וגם צבעו אותו, ויצרו ממש בגד חדש. היו אחרות שפשוט גזרו את העודפים ותפרו סוודר כמו שתופרים בגד.

ועוד מעודפי הצבא - קנו בד, שכנראה שימש כחלק פנימי של אוהל - הוא לא היה מברזנט, אבל לא פחות נוקשה ממנו. מהבד הזה תפרו מכנסי עבודה לבחורים. אינני יודעת  איזו תחושה היתה למי שלבשו את המכנסיים האלה, אבל היה לי נסיון בכביסתם : עבדתי זמן מה במכבסה, וכשכיבסנו את מכנסי העבודה של הבחורים, היתה הסחיטה החלק הקשה ביותר. עמדנו האחת

מול השניה, כל אחת תופסת קצה, ומסובבות  בתנועת סחיטה- כל אחת  לכיוון הנגדי. זה היה כמעט כמו להיות שעה בחדר כושר...

הצבא הבריטי סיפק לנו גם שמיכות צמר - לא ברור לי באיזו דרך הגיעו אלינו, אבל זכור לי שמהן תפרו מעילים חמים לבחורים, מעילים חמים וכבדים,,,

במשך השנים התקדמנו. לכל משפחה היה תא במחסן הבגדים, וכל בגד היה מסומן במספר מזהה. היתה מתפרה, ואפילו תפרו בה שמלות לבחורות, מבדים שהמחסנאית קנתה, ואיפשרה לבחור. היתה גם אפשרות לנסוע העירה ולקנות משהו לפי בחירה. בתל אביב היה מחסן ההלבשה הבין קיבוצי, ועליו חלשה במשך שנים רבות אחת הדמויות המוכרות מהימים ההם - שרה פייפל. היית בא עם פתק מהמחסנאית, ושרה היתה מפנה אותך לאחת החנויות הקשורות עם התנועה הקיבוצית. זכור לי חורף אחד בו היתה התעוררות "הבחירה האישית". החברות רצו לבחור את הסוודר בעצמן. את התוצאה הצגנו בפורים של אותה השנה: שש בחורות, לבושות

בסוודר זהה, שבחרו בעצמן....

ועוד לא אמרנו דבר על ילדינו הקטנים, שבשעת השינה מוללו באצבעותיהם את שמיכת הצמר בתוך הציפה, שמצצו אצבע וחולצה מצבע מסוים בידם השניה, שידעו בדיוק להבחין בין "בגדי בוקר"  ו"בגדי ערב" . זכור לי שכשהחלה ההפגזה הגדולה, אחה"צ , בדצמבר 1958, רצו ההורים לבתי הילדים כדי לעזור לילדים לרדת למקלטים. אחד ההורים עלה מהר לגן , לקח מהתאים את כל הסוודרים של הילדים ובמקלט נתן לכל ילד את הסוודר שלו. אחת הילדות סרבה בכל תוקף ללבוש את הסוודר שלה : זה היה " סוודר בוקר", ועכשיו כבר לובשים בגדי ערב!...  גם הילדים  הלכו עם רוח הזמן והגיעו לבחירה האישית עם בוא העת - קודם לא רצו ללבוש משהו שלא היה בדיוק כמו אצל השני, ואחר כך לא הסכימו ללבוש משהו שהיה כמו של השני... זו דרכו של עולם.

 

כשאהרן הגיע לארץ, היה מצויד בארגז גדול מלא בגדים ונעליים, לפי ההנחיות שקיבלו הוריו כששלחו אותו לפלשתינה.על כל בגד היתה תפורה תוית יפה ועליה ראשי התיבות של שמו, כיאות לבן משפחה מסודרת.  כל עוד לא ידע על גורלם המר, שמר הרבה מהבגדים האלה - כשיגיעו ההורים, יהיה להם מה ללבוש...אבל הם לא זכו.

הארגז הגיע למחסן הבגדים, לידיהן של המחסנאיות , ורוב הבגדים נכנסו להליך השוטף של הצריכה היום- יומית. דברי הלבוש החריגים שימשו למטרות  מיוחדות. היה שם זוג מכנסי "ניקרבוקר"  רחבים מקורדרוי - אמא טייכמן, שהיתה תופרת מדופלמת , תפרה מהם ז'קט יפה לאחת מהחברות. את חליפת הצמר הייצוגית קיבל החבר שעסק בהעלאת יהודי סוריה לארץ - היה עליו להופיע  בלבוש מכובד כשהסתובב בדמשק, והחליפה התאימה לכך בדיוק.  את מעיל החורף  הארוך קיבל חבר שנסע לאירופה - מה כבר אפשר לעשות במעיל ארוך אצלנו ?  פריט אחד עוד נשאר אצלנו , עד שגם הוא מצא את תיקונו: ההורים ידעו שבארץ יש קדחת, וצריך להצטייד בכילה נגד יתושים. לא היה להם מושג איך נראה יתוש,ומה היא כילה, והם חפשו בחנויות רשת נגד יתושים. התוצאה - בד רשת נוקשה,עם חורים גדולים למדי,ירוק ומעומלן,המזכיר יותר רשת פינג-פונג מאשר כילה. לא ידענו למה הוא נועד - אבל באחד מחגי פורים גם הוא מצא את יעודו : בת אחת התחפשה לרקדנית, השניה לפרח, והבד הירוק והנוקשה התאים בדיוק למטרה.

 

נו, ועכשיו צריך בכל זאת לטפל באיחסון בגדי החורף....

   

אנא המתינו טוען לוח אירועים....
בתאריך 9/9 יום ד' תתקיים בחולתה הפסקת חשמל. ההפסקה שהיתה אמ...
מזכירות הישוב - עודכן ב:07/09/2020
ימים א'-ה' 9:00-12:00, 15:00-18:00 שישי 9:00-17:00 שבת 9:0...
מזכירות הישוב - עודכן ב:30/08/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:14/07/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:06/07/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:15/06/2020
ימים א'-ה' 9:00-12:00 15:00-18:00   סופ"ש  שישי:9:00-17...
מזכירות הישוב - עודכן ב:31/05/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:31/05/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:25/05/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:10/05/2020
מזכירות הישוב - עודכן ב:07/05/2020